"עד שתרגיש איך זה בפנים (...) איך המים כצמאים מחפשים את הפה, איך זה רוצה למלא את הכל, איך זה רוצה להיבלע ולבלוע". ("השקיעה של הטיטניק", הנס מגנוס אנצנסברגר, ספריית פועלים).

שני אנשים על הים. ביניהם לבין האטלנטי הנצחי מפרידה סירת גומי. מצרכי יסוד להישרדות: 64 סיגריות, חצי בקבוק ויסקי, מסטיקים וכמה חטיפי שוקוקולה. 1943 – המלחמה משסעת את העולם, אבל ההבדלים שבין הטייס האמריקאי קטוע הזרוע לקצין הצוללת הגרמני נמחקים לנוכח המחזוריות של זריחות, שקיעות ועוד זריחות. יופי אכזרי של שמשות אדומות וכוכבים בוהקים בגלקסיה. מסביב – דממה גדולה, לא מוכרת לבן אנוש. 

"הוא הביט בשמש. שעות הצהרים חלפו מזמן והוא עדיין לא שתה דבר. גופו התכווץ כשחשב על הויסקי. איפה הבקבוק?" (108) – הניצולים מקציבים לעצמם לגימה ושאיפת עשן, חולקים את המסטיקים ולועסים את זיכרונות אהובותיהם. ובמהלך כל הימים הללו, כפי שטורח המחבר שוב ושוב להדגיש, כלום לא נראה באופק.

יופיו של הטבע חסר משמעות לנוכח ההתייבשות והריקבון. זו תכנית הריאליטי של אלוהים, נטולת צופים ומוצפת ברגשות. המים האדישים הופכים שני זרים, אוייבים על הנייר,  לשרידים האחרונים והמבודדים של המין האנושי. הם דבקים זה בזה, מופשטים מכל סממני החברה התרבותית. העלילה נשברת במאמרים לקוניים הדנים בנושאים שונים, כמו התהליך המדעי של ההתייבשות, או מהות האלוהות. מעברים אלה מעצימים את הרושם שחוקי הטבע נותרו מנוכרים וללא סנטימנטים.  

המוות, השותף הסמוי לסירה, מלוח ושטני, מאלץ את הניצולים להתמודד עם השאלות המהותיות של חייהם. האמריקאי מגיע למסקנה שיחסיו עם ארוסתו שיקריים; הגרמני מאיים לעבר הכוכבים: "אתה שם למעלה! חכה שאתפוס אותך!" (37).

במעין מופע סטנד-אפ מקברי אל מול הבריאה, הוא מעמת את הפילוסופיה והתיאולוגיה עם המציאות שסובבת אותו. המשמעות המתחוורת לאיטה של החיים, היקום וכל השאר מזכירה לעתים טקסט של מחזה אבסורד: "הזמן חולף בעליזות (...) ערב, לילה, בוקר, יום, ערב וכן הלאה. הכל חולף. ואיש לא בא. הזמן חולף, ואין בו דבר שיחלוף איתו. מלבדי". (110)

הרומן החכם הזה מעורר צמרמורת. ממש פיסית. אלה שעתיים מהירות של קריאה, המנוגדות כל כך לאיטיות, שבה מטפטף הזמן. יונתן בן נחום נגע בתחושות דומות באפוקליפסה שלו משנת 99': "אינדיאנאפוליס", (הקיבוץ המאוחד). גם כאן מלחמת העולם השניה, קורותיהם של ניצולי שייטת אמריקאית שטובעה על ידי צוללת יפנית. הם צפים לבדם במרחבי האוקיינוס והכרישים אורבים: "- שתו קצת מי ים. - המים האלה צורבים. - שתה קצת,
זה ישמור על חייך. - זה שורף בגרון". - זמזום של מטוס..."

הן בן נחום והן ינס רהן יוצאים פה בכתב אשמה חריף אל מול מהות המלחמה, הגיחוך וחוסר החמלה שבה. בשתי היצירות בני אדם נעדרים ואין מי שמתרגש, שואל, או מחפש ברצינות.
רהן )1916-1983) פיקד בעצמו במלחמה על צוללת גרמנית לפני שנלקח בשבי הבריטי. הוא ממפה את כל קשת התחושות, שעולות בחריפות מתוך הסיטואציה: שני גברים, אנשים צעירים שהיה להם עתיד. כל תכונות האופי והגינונים שמעצבים יחסים מתקלפים לנוכח התנאים המוקצנים. ללאום אין חשיבות. המלה אוייב מושלכת אל המצולות. יש פה שני חיים-מתים, האחרונים ששרדו מכל המין האנושי.

הספר, שהתפרסם בגרמניה ב-1954 עורר הדים ותורגם לשפות רבות. ב-2003 יצא שם מחדש. יש לציין שבזמן האחרון מתקבלת על המדפים כמות מבורכת ואיכותית של ספרות גרמנית, שנכתבה לאחר המלחמה, למשל "הבן האובד" מאת הנס-אולריך טרייכל (אחוזת בית). רוצים עוד.
ברשת מ-11/09/07

גירסה להדפסה