דרור בורשטיין / הנכד (קטע מתוך רומן שעומד לראות אור)

01.04.2026

נדרש לו רגע להבין שזה בית כנסת מאולתר. היו שם עשרה כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות תמונות של רבנים. רב שהיה מחובר לאינפוזיה עמד ונשא דרשה בפני שלושה חולים אחרים. היה שם גם חולה רביעי, ששכב על מיטה, אבל אותו דניאל לא ראה. ציור מגושם של פרוכת של ארון קודש צויר על קיר הבטון. הרב נשא עיניים מאירות אל דניאל ואמר, ייכנס, ייכנס כבודו, אנחנו כבר בחצי מניין. דניאל אמר, עברה פה אישה אולי בזמן האחרון? הרב אמר, לא, אני מצטער. אף פעם לא עברה פה שום אישה. אין לנו שום עזרת נשים. אפילו לא ספר תורה, אמר, והצביע על ציור ארון הקודש. דניאל אמר, יש לך מים אולי? אני לגמרי מיובש... והרב אמר, "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה", יש כאן מיחם עם תה וגם ביסקוויטים פתיבר כשרים לפסח. אדוני ממהר? תשב, תשתה כוס תה, אנחנו אוחזים באמצע השיעור, אדוני יכול להצטרף. דניאל אמר, אני מחפש את הבת שלי, אני לא מוצא אותה. הרב אמר, פשיטא שתשוב, תשועת השם כהרף עין. דניאל אמר, אני עושה לי כוס תה, אני מאוד מודה לך. הרב הצביע על המיחם בידו שלא חוברה לעירוי, ואמר, רק תלחץ על הכפתור, שתבוא לך הרתיחה.

המשך קריאה

קריאה דחופה למנכ״ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוכפז בנוגע להחלטתו לבטל את תוכנית הרדיו ״מה שכרוך״

10.03.2026

נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות:  ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.

הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!

המשך קריאה

ז׳ורז׳ פרק / מקומות הבריחה (צרפת, 1978)

26.02.2026

סרטו של ז׳ורז׳ פרק מ-1978 המשחזר את הבריחה שלו מהבית כשהיה בן אחת-עשרה. תרגום מצרפתית: עמית רוטברד. הטקסט ראה אור בהוצאת תרס״ט.

המשך קריאה

יותם פלדמן / אחרונת הנביאים הצואים: ז׳וסטין פראנק בעידן ה־Woke - דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.

19.02.2026

ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.

מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה

דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.

המשך קריאה