בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב- 1967 את הגדה המערבית, את חצי האי סיני ורצועת עזה ואת רמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, בקווים ובשטחים. הם קבעו בסיסים ונקודות יישוב, סימנו כפרים ובתים להריסה, חסמו צירים ודרכים, התוו כבישים, חזיתות וגבולות, פרסו מחסומים, גדרות וחומות הפרדה, הגדירו שטחים צבאיים, אדמות מדינה, שטחי שיפוט ואזורי חיץ.
הם שינו את פני הארץ ללא הכר. ארכיטקטורת הכיבוש שהם יצרו היא מפעלם המשותף.
כפי שמראה החוקר והאדריכל איל ויצמן בספר פורץ–דרך זה, כדי להבין לעומקו את המרחב החדש שיצרה ישראל בשטחים הכבושים, אין די בייצוגים הדו–ממדיים הרגילים.
הארכיטקטורה של מפעל הכיבוש, השליטה וההתיישבות האדיר שכוננה ישראל בשטחים הכבושים היא תלת–ממדית, מרובדת, גמישה ומגוונת. על אף חזותה הכאוטית, היא מתוכננת להפליא. היא צומחת מבטן האדמה, שם היא יונקת את מאגרי המים התת–קרקעיים, תרה אחר ממצאים ארכיאולוגיים וחופרת מנהרות; היא מעצבת מחדש את פני הקרקע, הורסת ובונה, נתלית בחוקי הקרקע העות'מאניים, מנצלת את הטופוגרפיה הטבעית, משנה אותה בהתאם לצרכיה ואף מייצרת טופוגרפיה מלאכותית חדשה באמצעות מערכת מסועפת של מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות; אך טבעי הוא שבארץ רב–מפלסית (אך חד–סטרית) זו נכבשו גם המרחב האלקטרו–מגנטי המרשת את פני הקרקע באנטנות (שבמהרה עתידות להפוך למאחזים) והמרחב האווירי והחללי השוקק כלי טיס בלתי–מאוישים, מסוקים, מטוסים ולוויינים שמקיימים שגרה מתמדת של שליטה, מעקב ותקיפה.
ארץ חלולה עוקב אחר התפתחותם של הרעיונות הארכיטקטוניים שסייעו להביא את הכיבוש הישראלי, כדברי קצין ישראלי בכיר, ״לרמה של אמנות״: כיצד חוק עזר עירוני שנקבע על ידי מושלה הצבאי הראשון של ירושלים מטעם המנדט, רונלד סטורס, אפשר לישראל להפוך את אבן הגיר לדבק הקדוש שיאחה את קרעי ירושלים המאוחדת; כיצד חילוקי הדעות האסטרטגיים בין הגנרלים על אופני ההיערכות הצבאית מול הצבא המצרי בתעלת סואץ השפיעו על עיצוב מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית; כיצד עשה הצבא שימוש בתיאוריות פוסט–מודרניות רדיקליות כדי לרענן את תורות הלחימה שלו; ובעיקר כיצד, בתוך חמישים שנה, הפך מפעל הכיבוש הישראלי לצורה מתוחכמת ויעילה של אפרטהייד אנכי.
ארץ חלולה ראה אור לראשונה באנגלית ב-2007. בזכות כתיבתו החדשנית של איל ויצמן, שמשלבת תחקיר עובדתי, מחקר תיאורטי והיסטורי ופעולה יישומית בשטח בשיתוף עם ארגוני זכויות אדם, נחשב כיום הספר לאחד הטקסטים מאירי העיניים והמקוריים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי–פלסטיני בפרט ועל המרחבים החדשים של המאה ה 21- בכלל.
המהדורה העברית של הספר כוללת אחרית דבר מ 2017- הבוחנת את התפתחות מפעל הכיבוש בעשור שחלף מאז התפרסם לראשונה, שבמהלכו כמעט הוכפלה אוכלוסיית המתיישבים בשטחים הכבושים.
