כלום לא נראה באופק

השנה היא 1943. אי שם בלב האוקיינוס האטלנטי צפה סירת גומי ובתוכה שני ניצולים. האחד, קטוע זרוע, הוא טייס אמריקאי. האחר הוא מפקד צוללת גרמני.
הם מצוידים בחצי בקבוק ויסקי, 64 סיגריות, כמה חפיסות שוקוקולה ומסטיקים אחדים.
מסביב הים לא זז, וכלום לא נראה באופק.

ברומן קצר זה, הכתוב בסגנון מדויק, יבש ולקוני, מתערבבים בקצב היפנוטי תיאורי טבע מרהיבים עם זיכרונות, חלומות והזיות של שני גברים הנסחפים אל מוות כמעט וודאי. יותר מסיפור על מלחמה, זוהי דרמה אנושית שהועצמה למצב הקיצוני ביותר וזוקקה למרכיביה המינימליים וההכרחיים ביותר; זהו משל קיומי על השאלות הגדולות של החיים, המוות ומשמעותם.

"כלום לא נראה באופק" התפרסם לראשונה ב-1954. לאחר שנשכח במשך כמעט חצי מאה, ראה הרומן אור מחדש בגרמניה ב-2003 וזכה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות האירופית לאחר המלחמה.

"מרדני, ציני, מבריק." (גוטפריד בן)
"היפנוטי, חסר רחמים." (זיגפריד לנץ)
"ספר שלא יישכח, שאסור שיישכח. מסמך היסטורי ואמנותי כאחד." (מרסל רייך-רניצקי)