"ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת" הוא ככל הנראה ספר הארכיטקטורה החשוב ביותר שארכיטקטים לא יאהבו לקרוא. הוא מספר את ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית מנקודת מבט שמעמתת את הדיבור הפנימי של הארכיטקטים עם הפיזיקה הארצית של הבניינים שהם מתכננים, אבל לא פחות מכך, משום שהוא מצליח להצביע על כשל מובנה והמשכי בשיטה שבה מייצרים ארכיטקטים, ומכאן גם בשיטה שבה ארכיטקטים מייצרים (או מאמינים שהם מייצרים) בניינים. הוא חשוב גם משום שהוא מתייחס לארכיטקטורה כאמנות קונקרטית של הקמת מבנים ממשיים, ומאתר את נקודת המוצא של הארכיטקטורה בדחף להקים מבנים שיספקו תנאי נוחות השונים במובהק מהתנאים שמספק הטבע. מבחינה זו, הספר הזה יוצא דופן בכתיבה על ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית; כך היה עם יציאתו לאור ב־1969, כך זה המשיך להיות עם יציאתה לאור של המהדורה השנייה(המתוקנת והמורחבת) ב־1984, וכך זה גם היום.
הספר הוא ניסיון לבצע הערכה מחודשת של ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית דרך ההיסטוריה של הטכנולוגיה המודרנית, ובעיקר של זו הנוגעת להמצאת התאורה החשמלית ומיזוג האוויר. הביות של האנרגיה החיצונית, תחילה באמצעות להבת הגז ומאוחר יותר כזרם חשמלי, הוביל לשינוי מהותי ביכולת לייצר באופן מלאכותי תנאים של נוחות בתוך בניינים, שינוי שבלעדיו לא ניתן היה לאכלס את החללים הזורמים והתוכניות הפתוחות שמאחורי קירות המסך המודרניים. נקודת המוצא הזאת רלוונטית היום אפילו יותר מבעבר, בעולם שבו המערכות הטכניות עולות לאין שיעור בתחכומן ובמורכבותן על המבנים שהן משולבות בתוכן.
בה בשעה, ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת הוא גם כתב אישום נגד ההשתבללות של המקצוע האדריכלי והדיבור האדריכלי בטבורו של מעגל קסמים בלתי קסום שמתייחס ל״מערכות הטכניות", כפי שהן נקראות בעגה המקצועית, כעלוקה מקרית שמנסה, בכל פרויקט מחדש, למצוץ את לשד החיים מה״ארכיטקטורה״. בסגנון פולמוסי ועוקצני, סגנון שהוא תו ההיכר (ואולי גם סוד הקסם) של הכתיבה שלו, מעמת ריינר בנהאם את המילים הגבוהות של הארכיטקטורה עם הביצועים הנמוכים של הבניינים, וחושף פערים מטרידים וחזרתיים בין הנראות של הבניין ובין התפקוד של המבנה. בתוך כך הוא גם מנסה להבין את מקורותיהם של הפערים האלה, ולהדגים כיצד בכל זאת הצליחו מי שהם בשר מבשרה של הארכיטקטורה הממסדית לעשות שימוש תבוני ומוצלח באמצעים הטכנולוגיים שנפלו לידיהם.
