מלך, בלש

‫"אסור להתחיל לספר. השקר מתגנב מיד, באין רואה, משתקע, מתבצר, וזהו. שקר על גבי שקר. אני מספר לנלי איך אפרוריתו הדלוחה של אור היום התעבתה לכהות החד משמעית יותר של הלילה ומן החשכה ההולכת ומעמיקה, מעמיקה, הלבינו עטרות הגלים וניתזו רסיסים, קצף זהר בין הטיפות, גשם, גשם, גשם והדקות התחילו לזחול אחת אחת. הכי גרוע זה שאתה מתחיל לספור את הדקות. הזמן נעשה מוחש. אין כלום מלבד הזמן. רק ציפייה ומתח. לא מתח ספרותי. מתח שהוא בו בזמן שעמום, שעמום מתוח. משהו מציק. הגוף כולו גָרוּי. גירוד פה, וגירוד שם, ושם ושם. גרגורים מהבטן. יובש. השפתיים, הלשון, איפה לשים את הלשון,‬ מה לעשות עם השיניים האלה. איך בעצם הן תקועות ככה בבשר החניכיים, קשות, חלקות, עם גבשושיות, עם חורים. וכשעוקרים אותן... איזה דבר מוזר זה, לעזאזל, שיניים!"‬

‫תחילה נעלם מסמך מהארכיון, אחר כך מתברר שאישה צעירה נעדרת. הבלש הוא זקן מבולבל, צריך להחליף אותו, נפתחת חקירה; החקירה מסתבכת. העקבות מובילים לגני חיות ולבית החולים, לאחור, לווינה, בירת מדע הנפש, ועוד לאחור, לקשרים אפלים בעבר, לשנת 1904 , לשטחים הכבושים בידי צבא ההגנה הגרמני בהר קמרון, לחיבור "נפש הקוף" מאת אפריקנר בשם יוג'ין מארה ־ לתל–אביב ־ לישראל ־ לסופר שנעלם, בנימין פאול.‬