מוניו גיתאי וינרויב (1909 – 1970) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב- 1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל.
לאורך 36 שנות קריירה פורה היה וינרויב אחראי (ברוב השנים יחד עם שותפו אל. מנספלד) לבניית שיכוני עובדים בני אלפי יחידות דיור, בתים פרטיים בחיפה וסביבותיה, קיבוצים, מבני תעשייה, מִבני ציבור ומוסדות חינוך; בין השאר לקח וינרויב חלק בתכנון הראשוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם ושל יד הזיכרון לשואה ולגבורה, יד ושם, בירושלים.
מאז הפרויקטים המוקדמים שלו, בתי קובייה זעירים לפועלים, ועד לפרויקטים הגדולים יותר של שנות ה-50 , ביקש וינרויב להגשים הלכה למעשה את הרעיונות שלמד ממוריו בבאוהאוס ולשלב בין ערכי התכנון החברתי של הנס מאייר ובין אמנות הבנייה הקפדנית של לודוויג מיס ואן דר רוהה. עבודותיו מצטיינות בארכיטקטורה "חסרת סגנון" כביכול - הן מתוכננות מתוך רגישות חברתית עמוקה ומתאפיינות בגיאומטריה מינימליסטית, בנוכחות פשוטה וצנועה, בתכנון פונקציונלי יעיל ובארגון חללים ענייני. בהשראת מורו מיס ואן דר רוהה, בחר וינרויב לוותר על "בעיות של צורה" כדי להתמסר ל"בעיות של בנייה", ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובתשומת הלב לפרט הארכיטקטוני.
