כשאלק מינסיאן עלה עם ואן על מדרכה בטורונטו בחודש אפריל והרג עשרה בני אדם, הוא הצטרף לרשימה מתארכת של רוצחי המונים ממין זכר. הוא גם השאיר אחריו שובל של פוסטים באינטרנט המרמזים שהמוטיבציה שלו למעשה היתה קשורה למעמדו כ"אינסל", הלחם של המילים involuntary celibate, כלומר מתנזר ממין שלא מרצונו. תווית זו אומצה בידי גברים שאינם יכולים לקיים מערכת יחסים מינית עם נשים ושפעמים רבות מגיבים בשנאת נשים חולנית. שמונה מקורבנותיו של מינסיאן היו נשים. דקות אחדות לפני שפתח במסע הרצח שלו, הוא כתב בפייסבוק: "מרד האינסל כבר החל!... הריעו לג'נטלמן העליון אליוט רוג'ר!" גם רוג'ר — שרצח שישה בני אדם והתאבד ב–2014 בקליפורניה — הגדיר את עצמו כאינסל. הוא השאיר אחריו מונולוג מצולם ביוטיוב, שבו התלונן על בדידותו ועל היסטוריה של דחיות.
עם מותו הפך רוג'ר לגיבורם של אינסלים אחרים, שהיללו אותו בפורומים באינטרנט שבהם איומי אונס ודברי שטנה הם עניין שבשגרה (אחד הפורומים האלה, באתר Reddit, מנה 40 אלף חברים עד שהוצא מחוץ לחוק אשתקד). רוצחים צעירים אחרים, בהם ניקולס קרוז, שבחודש פברואר רצח 17 בני אדם בתיכון בפארקלנד שבפלורידה, או וויליאם אצ'יסון, שירה בשנה שעברה למוות בשני בני אדם והתאבד בתיכון באזטק, ניו מקסיקו, ככל הנראה העריצו את רוג'ר והזדהו עמו. אך עד שמינסיאן ביצע את זממו, התקשורת לא גילתה עניין רב בקשייהם של האינסלים. בחודש מאי ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי שהתפרסם והושמץ בשל השקפותיו בענייני חברה ומגדר, חולל מהומה כשאמר ל"ניו יורק טיימס" כי "מונוגמיה כפויה" עשויה להיות הדרך היחידה לשכך את זעמם. לצד קולות חברתיים שמרניים אחרים, פיטרסון גילה אהדה לרעיון שהמהפכה המינית, כמו מהפכת השוק החופשי, יצרה מעמדות של מנצחים ומובסים, וכי המובסים מעלים טענות לגיטימיות. "לאף אחד לא אכפת מהגברים שנכשלים", אמר פיטרסון.
עבור מי שקרא בספריו של מישל וולבק, הזעקה הזאת עשויה להישמע מוכרת באופן מצמרר. ב–25 השנים האחרונות, ברומן אחר רומן, מתח הסופר הצרפתי ביקורת דומה על המוסכמות המיניות של זמננו. בעוד שוולבק תמיד היה דמות שנויה במחלוקת — נערץ בשל הפרובוקטיביות שלו, דחוי בבוז בשל גסותו — התברר כי כתיבתו ניחנה בכושר נבואי יוצא דופן. בתקופה שבה הספרות נדחקת לשולי החיים הציבוריים, הוא מציע תזכורת נוקבת לכך שסופרים יכולים לספק תובנות חברתיות שמלומדים ומשכילים רבים מפספסים. וולבק, שעבודתו ספוגה באכזריות, מרירות ורגשנות, הבין מה פירוש להיות אינסל הרבה לפני שהכרנו את המונח הזה.
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.