עמר לחמנוביץ׳ כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״, ישראל היום:
הספרות של תומס ברנהרד דורשת התגייסות נפשית. על הקורא להגיע מוכן: הוא מצטרף לריקוד אקסטטי שהחל לפני הגעתו לקריאה וימשיך לאחר סיומה. עליו (על הקורא) להתאים את צעדיו, ולעמוד בקצב הרצוי. אסור לו לצפות להפתעות; האסתטיקה הברנהרדית מקדשת רטוריקה - המספר המתוודה נע תמיד במעגלים שהולכים ומסתלסלים, וגם אם נראה שמעגל עומד להיפרץ לכיוון שיא ספרותי, הרי הוא שב אל נקודת המוצא, ומתחיל לנוע מההתחלה.
ניקולס אאוגוסטוס פון נוימן מספר על אחיו, ג׳ון פון נוימן:
״הכול התחיל עם נול טקסטיל מכני, ואני חייב לומר לך, הדבר הזה היה חתיכת מתקן מפלצתי. הוא נראה בדיוק כמו המכונה שפרנץ קפקא הגה כדי לתפור לאסירים את חטאיהם על גבם בסיפורו "במושבת העונשין": חרק מתכתי ענק עם עשרת אלפים רגליים, שבולע הוראות ומפריש חוטי משי כמו עכביש זקן ומעוות. אבא הביא אותה הביתה כדי שנראה אותה. הוא הסביר שמדובר במכונה אוטומטית שיכולה לטוות שטיחי קיר, בְּרוֹקדים, ואריגים באמצעות מעקב אחר דפוסים שנאצרו כשורות חורים שנוקבו בכרטיסים. הוא הרשה לנו להזין למנגנון כמה כרטיסים כאלה – שנוקדו בחרירים זעירים, כאילו הותקפו בידי זחלים רעבתנים, אבל מאחר שהיא הייתה כבויה, שום דבר לא בקע מן הצד השני, ודי מהר השתעממתי. יאנוש, לעומת זאת, הוקסם ממנה והתנפל על אבא בסדרה אינסופית של שאלות. איך חורים יכולים להעביר מידע? איך הכרטיסים יכולים להפוך לבד? האם יוכל להשאיר אותה אצלו, בבקשה? האם יוכל לקבל את הנול? האם המכונה עובדת עם סוגים מסוימים בלבד של דפוסים? האם התהליך יכול לפעול בכיוון ההפוך? האם יוכל לנסות זאת בעצמו עם שטיח או מרבד או וילון? מאוחר יותר השתמש אחי בשיטה דומה של כרטיסי ניקוב כזיכרון למחשבים שלו, אבל עוד לפני שפענח איך הדבר פועל – לפחות באופן תיאורטי – המתקן העצום הזה כבש אותו, ונאלצנו לבקש מהמשרתים לפַנות כמה כיסאות, ספות, שולחנות, ושטיחים כי הוא רצה לשחק בחדר הגדול ביותר בדירה שבה התגוררנו בעיר, וכך עשה, כמובן, במשך יומיים ברציפות.״
מאנגלית: יניב פרקש
בתמונה:
מפעל הפיס הכריז על הרשימה הארוכה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2025. מבין הספרים המועמדים, חמישה ייבחרו כמועמדים הסופיים ומהם ייבחר הזוכה בפרס ספיר, שיוכרז בטקס שייערך בפברואר.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
