אמנות התיעוב
01.02.2018
עמר לחמנוביץ׳ כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״, ישראל היום:
הספרות של תומס ברנהרד דורשת התגייסות נפשית. על הקורא להגיע מוכן: הוא מצטרף לריקוד אקסטטי שהחל לפני הגעתו לקריאה וימשיך לאחר סיומה. עליו (על הקורא) להתאים את צעדיו, ולעמוד בקצב הרצוי. אסור לו לצפות להפתעות; האסתטיקה הברנהרדית מקדשת רטוריקה - המספר המתוודה נע תמיד במעגלים שהולכים ומסתלסלים, וגם אם נראה שמעגל עומד להיפרץ לכיוון שיא ספרותי, הרי הוא שב אל נקודת המוצא, ומתחיל לנוע מההתחלה.
הרומן "לחטוב עצים" מסופר מעיניו של סופר ששב לווינה לאחר 20 שנה בלונדון. הוא חוזר כדי להשתתף בהלווייתה של ידידת נפשו, יואנה, שהתאבדה בתלייה בבית הוריה שבכפר האוסטרי. עתה הוא יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של ידידיו מן העבר, בני הזוג אוורסברגר, שהזמינו אותו ל"ארוחת ערב אמנותית" לכבוד שחקן הבורגתיאטר (התיאטרון האוסטרי הלאומי), כוכב ההצגה "ברווז הפרא" מאת איבסן.
הארוחה מתקיימת בערב שלאחר ההלוויה. חלק מהמשתתפים עדיין מוכי־אבל על האובדן, אך בעיני המספר, המביט מן הצד, הם מעמידי פנים. הוא מגולל באובססיביות את יד המקרה שהובילה אותו לדירה: שיחת הטלפון מבעלת המכולת בכפר שבישרה לו על התאבדותה של יואנה; המפגש המקרי עם האוורסברגרים בגראבן שבלב וינה; ולבסוף ההגעה, נגד נטיית ליבו, לדירתם בגאנצגאסה - ל"מלכודת חברתית" ולחיקם של אנשים ש"הרסו והכחידו" אותו, כהגדרתו.
הישיבה על הכורסה הגבוהה מדמה את המספר לצופה בתיאטרון שבו השחקנים - משתתפי הארוחה - נעים על במה. היא מאפשרת לו לערוך חשבון נפש נוקב ומטריד, שבו הוא מבין כי הוא בז לאמנים הזוטרים שמולו - סופרים, מלחינים ושחקנים שעשו להם שם באוסטריה, אך לא הותירו חותם על־זמני באמנות העולם.
הוא אף בז לעצמו - על כך שבצעירותו העריץ את אותם אמנים וראה בהם מודל לחיקוי, בעוד עתה הם מצטיירים בעיניו בשפל בינוניותם. "ישבתי עכשיו מול וירג'יניה וולף הווינאית", הוא כותב באירוניה על ג'ני בילרות, סופרת שנוכחת בארוחה, "מחברת שירה ופרוזה סתמיות, שכל חייה, זה ברור עכשיו, השתכשכה בקיטש הזעיר־בורגני שלה".
התיעוב הוא הרגש הדומיננטי ביותר בכתיבתו של ברנהרד. ברומן זה הוא מתבטא בהבנה כי אמנות גדולה נוצרת בעולמנו על ידי בודדים. כל היתר, ובהם גם אמנים טובים ומוכשרים, נידונו לחיים של החמצה, ולחלופין לקיום שכולו צביעות ורפיסות, כמשרתי השלטון או כטכנוקרטים של פרסים אמנותיים. "הם פשוט לא הגיעו לשיא, ורק השיא, חשבתי ואני עדיין חושב, מספק באמת", אומר המספר על סובביו.
זהו רומן שהוא מחזה אבסורד. המספר סולד, לועג, מגחיך. כבר חצות וכולם עדיין ממתינים בדירת האוורסברגרים לשחקן הבורגתיאטר, שמתעכב לאחר ההצגה; אלא שגם כשהוא מגיע, באישון ליל, הוא רחוק מלהיות גודו השתקן והאלוהי, ומתגלם בגסות ובריקנות: מרק תפוחי האדמה מלכלך את זקנו והוא מפטפט הבלים לעייפה מול המסובים.
זו הסיבה, כנראה, שרק דמותה של יואנה המתה נותרת בתודעת המספר בתפארתה. היא, שחלמה על קריירה של רקדנית, פתחה לבסוף סטודיו ללימודי תנועה. יואנה ויתרה על האמנות ובחרה באומנות. הוויתור שלה הוא בחירה אותנטית בעיני המספר, אף על פי ואולי בגלל ותרנותה. עצם התאבדותה אינה מעיבה בעיניו על האומץ שלה להימלט מגורל של דשדוש.
"לחטוב עצים" הוא הרומן השני בטרילוגיית האמנות שפרסם תומס ברנהרד בין השנים 1983 ל־1985, ועתה תורגמה כולה לעברית בידי רחל בר־חיים המנוחה. החלק הראשון, הרומן "הטובע", עוסק במוזיקה קלאסית ובמרכזו ניצבים שני חבריו של אמן הפסנתר גלן גולד, שאינם מסוגלים להכיל ולהתמודד עם גאונותו. החלק השלישי, "מייסטרים דגולים", סב סביב עולם הציור ומסופר מעיניו של מבקר מוזיקה מזדקן, הפוקד את המוזיאון ההיסטורי של וינה כמעט מדי יום, רק כדי לשבת ממושכות על ספסל מול ציור של טינטורטו.
מוזיקה, תיאטרון, ציור. יש יותר מחוט המקשר בין חלקי הטרילוגיה. בכל שלושת הרומנים דמות המספר היא כותב שמאס בסיאוב של התרבות האוסטרית שהצמיחה אותו. הוא מנסה להתנתק ממנה, למחוק אותה מתודעתו. הוא מתאר לאין שיעור את הבערות של האוסטרים, את אדישותם ואת יכולתם להסתגל לכל דבר, גם יהיה הנורא ביותר. אך ללא הועיל: "אני שונא אותם אבל הם נוגעים לליבי", מודה המספר בסוף "לחטוב עצים".
את גיבורי הטרילוגיה הזו סובבת אמנות מצוינת. אלא שהאמנות - שסיפקה להם כל חייהם מפלט ומקלט - הופכת בתהליך הווידוי לנטל ולאות קין של סתמיות. "נקודת המוצא שלנו היא שאיננו יודעים דבר, תמיד, ואין לנו אפילו צל צלו של מושג על דבר כלשהו", אומר ב"הטובע" ורטהיימר (שאף הוא התאבד) למספר, "ועל אף שכל זה ידוע לנו, אנחנו חוזרים ועוסקים שוב ושוב במה שנקרא בעיות הרוח, מסתכנים בבלתי אפשרי: להוליד מוצר של הרוח. זה שיגעון!"
ההליכה אל הנודע האמנותי טורפת את הקלפים. האסתטיקה האובססיבית של ברנהרד היא אם כן כלי שמשרת את נקודת המוצא הזו. כל משפט נכתב מכמה כיוונים, חוזר ומתלכד לאותה משמעות רק בצורה אחרת. ברנהרד כותב כדי לפענח - לא חידה בלשית אלא את תעלומת הקיום האמנותי. מדוע אנחנו בוחרים לעשות אמנות? למה אנחנו שואפים אל הנשגב כשידוע לנו שנסתפק בפחות ממנו?
אלו שאלות ללא תשובה, אבל עצם הופעתן, פעם אחר פעם וללא הרף, עצם הפקפוק המתמיד בלגיטימיות של האמנות וביכולת שלה באמת להשפיע על חיינו - יש בכך ערך אמנותי. זו סיבת הקיום של הספרות של תומס ברנהרד: הוא לא מבקש לטהר אווירה או ליצור אמנות נשגבת. הוא רוצה להשליך בוץ על חלונותינו, בוקר ולילה, עד שלא נראה מבעדם דבר. רק אז, הוא אומר, אולי נפקח את העיניים.
לחטוב עצים / תומס ברנהרד
מגרמנית: רחל בר־חיים; בבל, 201 עמ'
