ב"האלבום של אדל" המרהיב ביופיו ממחיז קלוד פונטי, באמצעות דימויים בלבד, עשרות עלילות שטות קטנות, הנתונות לפרשנות האישית של הקורא. פונטי מתייחס אל הקורא־הילד כאל אדם מעורב ובעל תושייה אינטלקטואלית. הוא לא "מפעיל" את הקורא, אלא מייצר סביבה מגוונת וחיה, ובה הקורא מעניין את עצמו. בשונה מהמקובל בז'אנר, בספר הזה אין משימה, מטרה, מוסר השכל או סימני דרך להתמצאות. אם כבר, פונטי מקניט את התועלת ואת היעילות — היציאה מהשורות היא ערך עליון.
ואמנם, הספר מתחיל בשורות מאורגנות, אוסף של דימויים, כמו מיניאטורות צייתניות על המדף: הדובון המחייך, הג'ירפה הייצוגית, הדג האדיש, ארנב השדה האפרפר, האיש בחליפה, השוטר במדים, השמש המחייכת, התרנגולת המהוגנת ועוד המוני חפצים שתקנים — כל אלה הולכים ומתפרפרים מתוך השורות, מקבלים חיים משלהם ועלילותיהם נקשרות זו בזו כאילו היו ערימת שמונצס שיצאה משליטה.
יוצאים מהכלל הם הגורים, המנהיגים את המרד. הנוכחות שלהם שונה מהבחינה הגרפית ומבחינת העלילה — הם אינם מופיעים כדימויים מוכנים מראש ואינם נגררים להרפתקה, אלא מניעים אותה. כבר בעמודים הראשונים אפשר לראות שהאפרוחים והחתלתולים לא עומדים בשקט בשביל התמונה. בשורה מתחתם אפשר לראות פעוטה, כנראה אדל כשהיתה קטנטונת, מתנסה בשפופרת צבע. בהמשך תופסת את מקומה אדל הילדה, שהופכת מפרגמנט מרוחק לדמות מלאת אופי ולוקחת את המהפכה שלב אחד קדימה. המהפכה היא גם ארס־פואטית — התעוררותם של דימויים ואובייקטים לחיים עצמאיים היא מרד באבא/היוצר, האספן, המתעד הקפדן.
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.
וכך זה מתחיל:
הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".
התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."
מאנגלית: אסף שור
(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)
לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן. לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן. הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא. לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
