עמיחי שלו ב״מקור ראשון״ כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״:
להגיד על "לחטוב עצים" שהוא טוב יותר או עמוק יותר או חלש יותר משאר ספריו של תומס ברנהרד שתורגמו לעברית, ובכלל לעמת ספר אחד של ברנהרד עם משנהו – יהיה מעשה לא אחראי. תומס ברנהרד, הסופר האוסטרי שמת ב־1989 והותיר אחריו 13 רומנים ועוד מחזות ונובלות, הוא תופעה ספרותית ייחודית. דומה כי כל ספריו הם בעצם יצירה ריבוזומית אחת גדולה, ואם אהבת את "ילד" או "מרתף", כלומר אהבת בכל נפשך ונשמתך, סביר להניח שתאהב כך את ספריו האחרים. וזאת בדיוק מאותה הסיבה, שהם בעצם מעין אותה יצירה. לכן להמליץ בפני אוהביו על עוד כותר שלו שיצא בעברית יהיה אלמנטרי מדי.
מתוך הנחה שיש ציבור קוראים שמראש פסל את ספריו, מסיבותיו הוא, מוצדקות ככל שיהיו – פטפטן שלא מספר סיפור ליניארי וחוזר שוב ושוב על מה שהוא כותב; מיזנטרופ אובססיבי שראוי היה לחיות בצינוק קיומי – דומה שכל ביקורת תהא מכוונת עבור "קולות ספרותיים צפים", כלומר עבור אלו שטרם ביצעו את הסלקציה המכוננת. אלה אולי עדיין תוהים איך לעכל את היציקות הספרותיות הרפטטיביות הללו, ואולי, כמו כל אנומליה ספרותית, הם רק צריכים מעין מפתח סול קריאתי, כי לפני שקוראים בברנהרד צריך לסנכרן את מערך הציפיות מחדש. כלומר, אם פוצחים בקריאה מתוך הנחה שמדובר בספר שצריך לשפוט לפי קריטריונים ביקורתיים קונפורמיים, כמו למשל עלילה או דמויות – מפח הנפש עלול לקרות כבר בעמודים הראשונים.
ולפני כן, חשוב לדעת, כניסה לתוך עולמו המיזנטרופי, האובססיבי, המצחיק והעצוב של ברנהרד היא כניסה לתוך טריטוריה טקסטואלית ייחודית. היא מרגישה כמו כניסה לתוך אגודה כמעט סודית (ודרור בורשטיין חשף טפח תחושתי מכך בספרו "הרוצחים"), מעין מועדון מפוקפק ופלאי, שלא זקוק כלל להחצנה, מותג או טקס עבור הדבר שמכונן אותו, אלא פשוט להיות בו, ובמידת מה להרגיש בר מזל, כי מי שנהנה מכתיבתו של ברנהרד הוא בר מזל.
https://www.makorrishon.co.il/judaism/22063/
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
