עמיחי שלו ב״מקור ראשון״ כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״:
להגיד על "לחטוב עצים" שהוא טוב יותר או עמוק יותר או חלש יותר משאר ספריו של תומס ברנהרד שתורגמו לעברית, ובכלל לעמת ספר אחד של ברנהרד עם משנהו – יהיה מעשה לא אחראי. תומס ברנהרד, הסופר האוסטרי שמת ב־1989 והותיר אחריו 13 רומנים ועוד מחזות ונובלות, הוא תופעה ספרותית ייחודית. דומה כי כל ספריו הם בעצם יצירה ריבוזומית אחת גדולה, ואם אהבת את "ילד" או "מרתף", כלומר אהבת בכל נפשך ונשמתך, סביר להניח שתאהב כך את ספריו האחרים. וזאת בדיוק מאותה הסיבה, שהם בעצם מעין אותה יצירה. לכן להמליץ בפני אוהביו על עוד כותר שלו שיצא בעברית יהיה אלמנטרי מדי.
מתוך הנחה שיש ציבור קוראים שמראש פסל את ספריו, מסיבותיו הוא, מוצדקות ככל שיהיו – פטפטן שלא מספר סיפור ליניארי וחוזר שוב ושוב על מה שהוא כותב; מיזנטרופ אובססיבי שראוי היה לחיות בצינוק קיומי – דומה שכל ביקורת תהא מכוונת עבור "קולות ספרותיים צפים", כלומר עבור אלו שטרם ביצעו את הסלקציה המכוננת. אלה אולי עדיין תוהים איך לעכל את היציקות הספרותיות הרפטטיביות הללו, ואולי, כמו כל אנומליה ספרותית, הם רק צריכים מעין מפתח סול קריאתי, כי לפני שקוראים בברנהרד צריך לסנכרן את מערך הציפיות מחדש. כלומר, אם פוצחים בקריאה מתוך הנחה שמדובר בספר שצריך לשפוט לפי קריטריונים ביקורתיים קונפורמיים, כמו למשל עלילה או דמויות – מפח הנפש עלול לקרות כבר בעמודים הראשונים.
ולפני כן, חשוב לדעת, כניסה לתוך עולמו המיזנטרופי, האובססיבי, המצחיק והעצוב של ברנהרד היא כניסה לתוך טריטוריה טקסטואלית ייחודית. היא מרגישה כמו כניסה לתוך אגודה כמעט סודית (ודרור בורשטיין חשף טפח תחושתי מכך בספרו "הרוצחים"), מעין מועדון מפוקפק ופלאי, שלא זקוק כלל להחצנה, מותג או טקס עבור הדבר שמכונן אותו, אלא פשוט להיות בו, ובמידת מה להרגיש בר מזל, כי מי שנהנה מכתיבתו של ברנהרד הוא בר מזל.
https://www.makorrishon.co.il/judaism/22063/
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
