אסתר זנדברג / תשכחו כל מה שלמדתם על אדריכלות

29.11.2018

אסתר זנדברג / תשכחו כל מה שלמדתם על אדריכלות

ספר שכותרתו "101 דברים שלמדתי בבית ספר לארכיטקטורה" חשוד מראש בשרלטנות או ביומרה חסרת כיסוי. אחרי הכל, מקצוע האדריכלות מחשיב את עצמו הרבה יותר מאשר מאה ומשהו דברים שמלמדים איך לעשות מה. דורות של אדריכלים והוגים קשרו לו תארים רומנטיים — "מוזיקה שקפאה", "צורה טהורה של הרוח", "אם כל האמנויות" ומה לא — והרעיפו עליו תלי תלים של הסברים מפותלים.
ומול כל זה צץ לו פתאום מדריך, או אם תרצו ספר מתכונים או טיפים, המבקש להיכנס בדלת האחורית למגדל השן. כמי שמתבוננת במקצוע זה שנות דור מהצד הלעומתי של המתרס, הספר שכתב האדריכל האמריקאי מתיו פרדריק ויצא לאור בימים אלה בתרגום לעברית (הוצאת בבל) עורר סקרנות, והפתיע.
הוא לא נטול מגרעות. הוא נכתב כבר לפני כעשור וכיום הוא מיושן מעט ושמרני. הוא לוקה פה ושם בקלישאות ובעצות אצבע בגרוש. אבל מנגד הוא חתרני בדרכו. מסיר מעל המקצוע שכבות של קשקשת מיותרת. מדבר בגובה העינים גם למי שאינו מתעתד לחבוש את ספסל לימודי האדריכלות ועשוי לסייע לאנשים שמתעניינים בה להבין ממה מורכב המקצוע שבונה להם בתים, רחובות, ערים, לא תמיד בהצלחה גדולה מדי. אולי יגלו יתר מעורבות בנעשה סביב.
ספר המתכונים שכתב פרדריק הוא ידידותי למשתמש וממדיו בלתי מבהילים יחסית לספרי אדריכלות. הוא ערוך בזוגות ממוספרים של מתכון ומולו איור זעיר בסגנון ילדותי הממחיש את המסר. רוח המחבר מומחשת להפליא בטיפ המסביר בלי כחל וסרק ש"אם אינכם יכולים להסביר את הרעיונות שלכם לסבתא שלכם במושגים שהיא מבינה, אתם לא בקיאים מספיק בנושא שלכם", וכל מלה נוספת מיותרת.
בעבור פרדריק הצגת הפרויקט חשובה כמעט כמו התוכן, במחשבה שהאדריכלות צריכה להנגיש את עצמה לשאר האנושות. "צאו מהכלל אל הפרט", ממליץ פרדריק בתוקף "הציגו את הרעיון ואת התפישה הכללית ולעולם אל תתחילו במשפט 'אז נכנסים פנימה מכאן, דרך הדלת הראשית' — אלא אם כן אתם רוצים להרדים את הקהל שלכם". כך פרדריק, וכך יהנהן אחריו כל מי שצבר קילומטראז' של פרזנטציות מתישות ללא מוצא. "תצוגה גרפית טובה עומדת במבחן שלושת המטרים", הוא מתעקש. או במלים אחרות, ממרחק גדול מדי ייראה כל פרויקט כמו תצלום מטושטש של פני הירח, סתום ולא מפוענח.
באמצעות שני איורים אלמנטריים ובתמיכה של כ–100 מלים בלבד פרדריק משכיל להסביר ולהמחיש את ההבדל המהותי שבין פרוור לבין עיר ומתמצת בכך ספרות ענפה על תכנון עירוני וניו אורבניזם — שבכל זאת רצוי לקרוא בה. בניינים פרווריים, הוא כותב, "הם עצמים המוצבים בחופשיות בתוך חלל", ומסביר בפשטות כמעט מעצבנת אילו בניינים עירוניים "נותנים צורה לחלל". בפרוור, "החלל הוא תוצר לוואי מקרי". בעיר, הנחת היסוד היא הפוכה, "צורת הבניין משנית לצורת החלל הציבורי".



השארת תגובה

תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.


פוסטים נוספים ב בלוג

ז׳ורז׳ סימנון / מכתב לאמי (קטע)
ז׳ורז׳ סימנון / מכתב לאמי (קטע)

11.03.2025

הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:

אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך. 
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.

המשך קריאה

ברברה ארנרייך / מתכוננת
ברברה ארנרייך / מתכוננת

08.03.2025

לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.  

וכך זה מתחיל:

הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".

התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."

מאנגלית: אסף שור

(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)

המשך קריאה

ז׳ורז׳ פרק / על הקושי לדמיין עיר אידאלית
ז׳ורז׳ פרק / על הקושי לדמיין עיר אידאלית

07.03.2025

לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן. לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן. הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא. לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן.

מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)

המשך קריאה

בבל חוגגת שלושים ואתם זוכים בשלושים אחוז הנחה! ולא צריך לעשות כלום - ההנחה היא אוטומטית.

לחשוב / למיין-ז'ורז' פרק-