"מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה, כה')
כבר שבועיים אני נתון תחת השפעתו של הספר "אדם בחלל" שכתב דרור בורשטיין ושיצא לאור לא מזמן– הרהורים של אדם הצופה בכוכבים. בדרך כלל מכנים אדם בשם "אסטרונאוט" כאשר נדמה כמרחף בעולם אחר, אדיש ומנוכר למה שמתרחש בעולמם של בני האדם על שיגיונותיהם. לדרור בורשטיין הצפייה ברחוק ביותר- בכוכבים, ובזעיר ביותר- העולם המיקרוסקופי, אינה גורמת לניכור והתרחקות אלא דווקא לראיה הומניסטית ולתובנות הנוגעות לעולם האנושי. הוא נע הלוך ושוב בין הרחוק לאין שיעור לבין הקרוב ביותר אלינו ולליבנו. ההתבוננות ביקום אינה מבטלת את הקיום האנושי אלא שמה אותו בתוך פרספקטיבות חדשות שדווקא מדגישות את פלא היותו.
למשל, סדרי הגודל והיחסים בין הכוכבים שנראים לעיננו כנקודות מנצנצות בשמיים הדומות פחות או יותר זו לזו. אם נדמה, בהשראת המונדיאל, את השמש "שלנו" לכדור בגודל של כדורגל סטנדרטי ישנם כוכבים (כלומר שמשות) שימלאו בגודלם את האצטדיון כולו על יציעיו וצופיו, ובכל זאת נדמית לנו השמש שלנו כעצם השמימי המרשים והחשוב ביותר בגלל שאנו חיים לאורה. אנו יכולים לראות שני כוכבים סמוכים בשמים ולומר- הנה זה עומד ליד זה, ובעצם הם מרוחקים מיליוני שנות אור אחד מן השני, אחד צעיר ונולד "רק" לפני כמה מאות מיליוני שנים ואילו האחר קשיש שמתקרב למותו. ההבדלים בין הכוכבים אינם רק בסדרי הגודל אלא גם בין השאר במרחקים ביניהם ובאופן פיזורם בחלל. בתחילת הספר מעלה בורשטיין הרהורים איך היו נראים חיינו ושמי הלילה שלנו אילו היינו דרים בשכונה צפופה ומרובת כוכבים וגלקסיות ולא בפינה נידחת בשולי שביל החלב.
אט אט ככל שאתה מתקדם בספר מחלחלת אליך ההכרה כמה נדיר הוא המצב שמאפשר את החיים כפי שאנו מכירים אותם, וכמה עדין ושברירי הוא האיזון בין הגורמים השונים שמקיימים אותו. עוד הכרה שהולכת ומעמיקה עם הקריאה היא ההבנה שבעצם אין גדול וקטן, קרוב ורחוק. היקום מתפרש אל הגודל העצום הבלתי נתפס מבחינתנו, אך גם כשמביטים בו דרך המיקרוסקופ הוא מתפרט יותר ויותר אל עבר זעירות עצומה לאין שיעור. אנו שופטים את הנראה לעינינו מתוך קנה המידה האנושי ואומרים – הנה זה שם רחוק מאוד או הנה זה קטן וזעיר, אך מנקודת מבטו המדומיינת של חיידק הגוף האנושי לבדו הוא צביר גלקסיות עצום לאין חקר. היקום לא נוצר מותאם לתפיסת העין האנושית, שבכלל אינה מסוגלת לראות את רובו המוחלט של החומר הקיים בו, והאופן בו אנו משליכים ממראה עינינו על הדברים כפי שהם הוא כמעט קומי באופן נוגע ללב…
ובכן, צופה שהיה עומד על כוכב מרוחק ומסתכל לעברנו לא היה מבחין בשינוי כלשהו, אך על כוכב הלכת "ארץ" שסובב לו סביב השמש הנחמדה שלנו, כוכב זעיר וזניח, גרגיר אבק ביקום האינסופי, מתקיים זה עתה, כמדי ארבע שנים, טורניר המונדיאל. נבחרות מכל קצווי הכדור התקבצו למקום אחד תחת השמש ומתחרות ביניהן על תואר אלופת העולם (כלומר אלופת כדור הלכת שלנו). בכל רחבי הכדור יושבים אנשים יחד וצופים מרחוק בהתרחשויות על גבי מסכים קטנים וגדולים.
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.
וכך זה מתחיל:
הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".
התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."
מאנגלית: אסף שור
(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)
לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן. לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן. הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא. לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
