אני זוכר שקראתי איפשהו שזמן קצר לאחר יציאתו של הסרט ״הברוטליסט״ פרצה מחאה גדולה, אולי בקרב ארכיטקטים או איזושהי גילדה או איגוד מקצועי של מעצבי תפאורה קולנועית, שהתקוממו מכך שכל היצירות הארכיטקטוניות שהוצגו בסרט נוצרו על ידי בינה מלאכותית. זה כמובן אמור לעמוד בסתירה ישירה לתזה המרומזת של הסרט עצמו: שארכיטקטורה זה עניין של גאונים אינדיבידואליים.
אני חייב להודות שכאשר הצלחתי סוף סוף לצפות בסרט, היה לי קשה מאוד לקבוע אם הקלישאות הארכיטקטוניות שנפרסו לפניי נוצרו על ידי מכונה או עוצבו ביד אדם. מצד שני, כמעט שלא היה לי ספק שהתסריט יכול היה להיכתב רק על ידי בינה מלאכותית, וסביר להניח שהיא גם זו ערכה את המחקר. זה היה ברור כמו יד עם שש אצבעות.
מוחות חדים משלי כבר תיארו, ובצדק, את המיש-מש האינפלציוני בסרט הזה, שבו ניתן למצוא כמעט כל מה שניתן למצוא ברשת על ארכיטקטורה מודרנית, כמו גם את האופן השרירותי שבו הסרט תופר יחדיו קטעים אקראיים מההיסטוריה של הארכיטקטורה. לכן, אין זה מפתיע שגיבור הסרט מתגלה כמעין יצור כלאיים שהוא שליש ברוייר, שליש מוהולי-נאג', שליש הווארד רוארק.
אבל מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של העלילה כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
אגדת הבאוהאוס היא סיפור שאנחנו כמובן מכירים היטב בתל אביב. הסיפור פשוט: גם היהודים וגם הבאוהאוס היו קורבנות הנאציזם. לא רצו אותם באירופה, אז עכשיו הם כאן, בונים עיר לבנה על חולות תל אביב. זו גם הסיבה לכך, כפי שכתב פעם הפסל דני קרוון, שתל אביב והארכיטקטורה המודרנית שלה הן ניצחון על הנאציזם.
עד עכשיו חשבנו שהסיפור המסוים הזה על הבאוהאוס הוא עניין נישתי יחסית, רלוונטי רק לקומץ חובבים משכילים בפינת העולם הקטנה שלנו. אבל מתברר שהבאוהאוס הוא כיום עניין גלובלי — אמריקה, הוליווד, האוסקר. זה נכון שכמה מהארכיטקטים שלימדו בבאוהאוס אכן הגיעו לארה"ב, ואפילו כמה מהחשובים שבהם כמו מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ומרסל ברוייר. אבל למיטב ידיעתי, הם בסך הכול הסתדרו ממש לא רע, עשו באמריקה קריירות מזהירות, הם ממש לא היו צריכים את אגדת הבאוהאוס של תל אביב ולא נזקקו לסוג הזה של סחטנות רגשית שמשתמעת משימוש כזה.
וכאמור, ״הברוטליסט״ ממחזר סיפור מוכר נוסף, את המיתוס האמריקאי על השותפות בין שני אינדיבידואלים, הארכיטקט בעל החזון והיזם הנועז שאנחנו מכירים מ״כמעיין המתגבר״. במקרה הזה, הקישור המעט שלומיאלי שעושה הסרט בין יהודים, ארכיטקטורה וקולנוע מעלה את התהייה אם בדרכו ההוליוודית לא מנסה הסרט הזה לתקן את האנומליה ההיסטורית המוזרה של ״כמעיין המתגבר״.
אַיין ראנד, או בשמה המקורי אליסה רוזנבאום, הייתה סופרת יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה (קרוב לוודאי שה״איין״ שבשמה הספרותי הוא ה״עי״ן״ של ״עליזה). מעבר לכל הבעיות הרבות שבספרה המשפיע, השבחים ואפילו העידוד לצורות שונות של אלימות, החפצת הדמות הנשית הראשית ובכלל הזלזול בדמויות הנשיות, מעניינת העובדה שבכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת של הארכיטקטורה המודרנית שהיא יצרה, לא נמצא ולו ארכיטקט יהודי אחד. המחיקה של יהודים מההיסטוריה הזאת היא תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שראנד הכירה אישית כמה ארכיטקטים יהודים, כמו ריצ'רד נויטרה. היא עצמה התגוררה במשך שנים רבות בבית שתכנן נויטרה עבור הבמאי יוזף פון שטרנברג. הדבר הופך למטריד עוד יותר לנוכח העובדה המצערת ש״כמעיין המתגבר״ ראה אור ב-1943, שנה איומה שבמהלכה העם היהודי כמעט חדל מלהתקיים.
כבר שנים שאני עורך עם תלמידי קריאה מודרכת ב״כמעיין המתגבר״, תמיד מתוך תקווה שיום אחד יופיע סיפור ארכיטקטוני חדש, ראוי יותר, שיחליף את הרומן הרעיל של ראנד. אני לא חושב ש״הברוטליסט״ הוא הסיפור הזה שחיכיתי לו. במובנים רבים, בדרכו הצדקנית והמעט עקומה, הוא אולי אפילו מזיק יותר.
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
