היום לפני 89 שנה, ב-6 במרס 1936, נולד ז׳ורז׳ פרק. הנה טקסט שכתב על עבודתו ב-1978, ״הערות על מה שאני מבקש לעשות״ .

07.03.2025

אם אנסה להגדיר מה אני מבקש לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, המחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא שמעולם לא כתבתי שני ספרים דומים, שמעולם לא הרגשתי צורך לחזור בספר על נוסחה, שיטה או סגנון שפיתחתי בספר קודם. הגיוון השיטתי הזה בלבל מבקרים מוטרדים מסוימים שמחפשים את טביעת האצבע של הסופר בספר אחר ספר; וללא ספק הוציא מאיזון גם כמה מקוראי. כך יצאו לי מוניטין של מעין מחשב, מכונה לייצור טקסטים. אני, מצדי, אשווה אותי יותר לאיכר שמעבד כמה שדות; באחד הוא מגדל סלק ובאחר אספסת, בשלישי תירס, וכו'. באותו אופן, הספרים שכתבתי מתחלקים לארבעה שדות שונים, ארבע צורות חקירה שבסיכומו של דבר אולי מציגות אותה שאלה, אך מציגות אותה מנקודות מבט שונות התואמות בכל פעם סוג אחר של עשייה ספרותית. את הראשונה מבין צורות החקירה האלה אפשר אולי להגדיר כ"סוציולוגית": כיצד להתבונן ביומיומי; זוהי נקודת המוצא של טקסטים כמו הדברים, חלל וכו': מבחר מרחבים, ניסיון לתאר כמה מקומות בפריז, ושל העבודה שנעשתה עם קבוצת קוֹז קוֹמוּן (עניין משותף, Cause Commune) שהקיפה את ז'אן דוביניו (Duvignaud) ופול ויריליו; (Virilio) השנייה היא אוטוביוגרפית מטבעה: W או זכרון–הילדות, החנות האפלה, אני זוכר, מקומות שישנתי בהם, וכו'; השלישית, המשחקית, קשורה באהבתי לאילוצים, לאתגרים, ל״סולמות״, לכל היצירות שאת הרעיונות והכלים עבורן קיבלתי מהחקירות של קבוצת אוּליפּוֹ (OuliPo): פָּלִינְדְרוֹמים, ליפוגרמות, פאנגרמות, אנאגרמות, איזוגרמות, אקרוסטיכונים, תשבצים, וכו'; לבסוף, החקירה הרביעית קשורה ברומן, באהבת סיפורים וסיפורי הרפתקאות, בחשק לכתוב ספרים שבולעים בשכיבה על הבטן במיטה; החיים הוראות שימוש הוא דוגמה טיפוסית. החלוקה הזאת שרירותית במקצת והיא יכולה להיות מגוונת יותר: כמעט אף לא אחד מספרי אינו חף לגמרי מעקבה אוטוביוגרפית מסוימת (לדוגמה כשאני מכניס בפרק מסוים שבכתיבה אזכור של אירוע שקרה לי במהלך היום); גם אף אחד מהם כמעט לא נכתב בלי שאטיל על עצמי אילוץ זה או אחר של מבנה אוליפיאני, ולו רק באופן סמלי, כך שהמבנה או האילוץ המדובר יגבילו אותי באופן זה או אחר.  למעשה, אני חושב שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האופקים של עבודתי ־ העולם הסובב אותי, חיי שלי, השפה, הסיפורת ־ שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת–זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן–זמננו לכתוב: ספרים עבי–כרס וספרונים, רומנים ושירים, מחזות, ליברטות לאופרה, רומנים בלשיים, סיפורי הרפתקאות, רומנים של מדע בדיוני, אופרות סבון, ספרים לילדים... מעולם לא חשתי נוח לדבר על העבודה שלי באופן מופשט, תיאורטי; גם אם נדמה שמה שאני מוציא תחת ידי הוא תוצר של תוכנית ידועה מראש, של פרויקט ארוך טווח, אני נוטה לחשוב שאני מגלה את התנועה שלי ומתנסה בה תוך כדי הליכה: רצף הספרים שלי הוליד בי תחושה שהיא לפעמים מעודדת, לפעמים לא נוחה (כי היא תמיד תלויה ב"ספר הבא", בלא–גמור המצביע על הבלתי ניתן לתיאור שאליו מכוונת נואשות תשוקת הכתיבה), שהם עושים כברת דרך, קובעים סימני אזהרה בחלל, מסמנים מסלול גישוש, מתארים נקודה אחר נקודה את שלביו של חיפוש שלא אדע לומר את ה"למה" שלו, אלא רק את ה"איך": אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק–עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.

 

מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)

---

השארת תגובה

תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.

שם *

אימייל *

תגובה *

---

פוסטים נוספים ב בלוג