ז׳ורז׳ פרק / האקרוסטיכון הגדול

14.03.2025

ז׳ורז׳ פרק / האקרוסטיכון הגדול

הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים). הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.

במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעות צירופן AME : נ ש מ ה.      

 

ולן (חדר משרתות, 9)

הוא עצמו יהיה בתוך התמונה, כדרכם של ציירי הרנסנס שהיו מייחדים לעצמם תמיד איזה מקום זערער בתוך המון וסאלים, חיילים, הגמונים או סוחרים; לא מקום מרכזי, לא מקום מיוחס ומשמעותי בנקודת חיתוך נבחרת, לאורכו של ציר מיוחד, בהתאם לפרספקטיבה מאירה כזאת או אחרת, תוך הארכה של מבט מסוים כֶּבֶד-משמעות שעל בסיסו ניתן יהיה לבנות פרשנות מחודשת של התמונה, אלא מקום שלכאורה אינו מעלה ואינו מוריד, משל נעשה הדבר סתם כך, כבדרך אגב, במקרה פחות או יותר, משום שהרעיון לעשות זאת התעורר כביכול בלי דעת על מה ולמה, כאילו כמעט לא רצו כל כך שהדבר יורגש, כאילו לא היה אמור הדבר להיות אלא חתימה ליודעי ח"ן, משהו כמין סימן שמזמין התמונה עשוי בדוחק לסבול כחתימת הצייר על יצירתו, משהו שאינו אמור להיות ידוע אלא למתי מעט ולהישכח במהרה: משאך ימות הצייר יהפוך הדבר למעשייה שתעבור מדור לדור, מסטודיו לסטודיו, אגדה שאיש לא יאמין בה עוד – עד שיום אחד יגלו את ההוכחה לה, הודות לאיזו הצטלבות מקורות מקרית או אגב השוואת התמונה עם מִתווי הכנה שנמצאו במחסני איזה מוזיאון, או אפילו באופן אגבי לגמרי, כמו שקורה נֹאמר תוך כדי קריאת ספר כשנתקלים במשפטים שכבר נקראו במקום אחר. ואולי אז יתנו את הדעת למה שהיה תמיד מיוחד במקצת בדמות הקטנה הזאת, לא רק הקפדה גדולה יותר שהושקעה בפרטי הפנים, אלא נייטרליות גדולה יותר, או איזו דרך משלהּ להטות את הראש באופן בלתי מורגש כמעט, משהו שיש בו מן ההבנה, מן הרוך המסוים, מן השמחה אולי הטבועה בשמץ געגוע.

הוא עצמו יהיה בתוך התמונה שלו, בתוך חדרו, כמעט בסוף למעלה מימין, כמין עכביש קטן דָרוך הטווה את קוריו המרצדים, עומד לצד תמונתו, הפאלֶטה שלו בידו, חולצתו האפורה הארוכה מוכתמת בצבע ולצווארו סודרו הסגול. 

הוא יעמוד לצד התמונה שלו שכמעט נשלמה, ויהיה בדיוק בעיצומו של ציור עצמו, מַתווה בקצה מכחולו את הצדודית הזערערה של צייר בחולצה אפורה ארוכה ולצווארו סודר סגול, הפאלֶטה שלו בידו, והוא בעיצומו של ציור דמויונת קטנטנה של צייר בעיצומו של ציור, שוב אחד מאותם דימויי עומק מדומה שרוצה היה להמשיך בהם עד אינסוף משָל לא ידעה עוד יכולת עיניו וידו כל גבולות. 

הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו, וסביבו, על הבד הגדול הרבוע, יהיה כבר הכול על מקומו: תא המעלית, גרמי המדרגות, מישורות הקומה, שטיחי הרגליים, החדרים והסלונים, המטבחים, חדרי האמבטיה, תא השוערת, חדר הכניסה ובו מחַברת הרומנים האמריקאית המעיינת ברשימת הדיירים, חנותה הקטנה של מדאם מרסיה, המרתפים, חדר ההסקה, מנגנון המעלית.

הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו,, והִנֵה יִראו את התרוודים ואת הסכינים, את הכְּברות, את ידיות הדלתות, את הספרים, את העיתונים, את השטיחים, את הקנקנים, את בסיסי הכירות, את מִתלי המטריות, את מעמדי הצָלחות, את מכשירי הרדיו, את מנורות הלילה, את מכשירי הטלפון, את המראות, את מברשות השיניים, את מייבשי הכביסה, את קלפי המשחק, את בדלי הסיגריות במאפרות, את התצלומים המשפחתיים במסגרות דוחות-חרקים, את הפרחים באגרטלים, את לוחיות הרדיאטורים, את המַמעֵכים, את הסמרטוטים להגנת הרצפה, את צרורות המפתחות בספלונים לפכים קטנים, את המערבלים לגזוז, את הקופסאות המשמשות בתים לחתולים, את כונני המים המינרליים, את העריסות, את הקומקומים, את השעונים המעוררים, את מנורות הפיג'ן, את מפתחות הברגים. ואת שני מחזיקי העציצים הגליליים מרפיה קלועה של הדוקטור דנטוויל, ואת ארבעת לוחות השנה של קינוק, את תמונת הנוף של מפרץ טונקין בדירת ברז'ה, את השידה המגולפת בדירת גספר וינקלר, את כן התווים של מדאם מורו, את כפכפי העור הטוניסאיים שבאטריס ברֶדֵל החזירה למדאם קרספי, את השולחן דמוי-כִּליה של מנהל הבניין, את הצעצועים המכניים של מדאם מרסיה ואת מפת נָמור של בנה דויד, את הדפים עמוסי המשוואות של אן ברדל, את תיבת התבלינים של טבחיתה של מדאם מורו, את האדמירל נלסון של דנטוויל, את הכיסאות הסיניים של האלטמונים ואת הטפטים המצוירים יקרי הערך שלהם שבהם נראים הישישים המאוהבים, את המצית של נייטו, את מעיל הגשם של ג'יין סַטון, את ארגז האונייה הגדול של סמוטף, את הנייר המכוכב לעיטוף הקיר של הפלסארים, את קונכיית הצדף של ז'נבייב פולרו, את כיסוי המיטה המודפס של קינוק עם ציורי העלים הגדולים המשולשים שעליו ואת מיטתו של רֶאול העשויה עור סינתטי  - דמוי-עור-יחמור-גימור-אוכפאי עם חגורה ואבזם מצופה כרום, את התֶאורבָּה של גרסיולה, את קופסאות הקפה המוזרות בחדר האוכל של ברטלבות ואת האור של נורתו האל-צִלית, את השטיח האקזוטי של משפחת לובה ואת השטיח האקזוטי של מרקיזו, את הדואר על השולחן בתא השוערת, את נברשת הבדולח הגדולה של אוליביה רורשאש, את חפצי הנוי הארוזים בקפידה של מדאם אלבֵּן, את אריה האבן העתיק שמצא הטינג בתוּבּוּרבו מיוּס,

 

וסביב כל אלה, השורה הארוכה של הדמויות שלו, הסיפורים שלהן, העבר שלהן, האהבות שלהן:

 

תרגם מצרפתית: עידו בסוק

תרגום האקרוסטיכון: שרון רוטברד




השארת תגובה

תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.


פוסטים נוספים ב בלוג

ז׳ורז׳ סימנון / מכתב לאמי (קטע)
ז׳ורז׳ סימנון / מכתב לאמי (קטע)

11.03.2025

הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:

אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך. 
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.

המשך קריאה

ברברה ארנרייך / מתכוננת
ברברה ארנרייך / מתכוננת

08.03.2025

לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.  

וכך זה מתחיל:

הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".

התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."

מאנגלית: אסף שור

(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)

המשך קריאה

ז׳ורז׳ פרק / על הקושי לדמיין עיר אידאלית
ז׳ורז׳ פרק / על הקושי לדמיין עיר אידאלית

07.03.2025

לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן. לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן. הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא. לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן.

מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)

המשך קריאה

בבל חוגגת שלושים ואתם זוכים בשלושים אחוז הנחה! ולא צריך לעשות כלום - ההנחה היא אוטומטית.

לחשוב / למיין-ז'ורז' פרק-