דרור בורשטיין

הספר המעודן הזה, אשר משרשר זיקות והקשרים מרוחקים כביכול בקצב מסחרר, נכתב על ידי משורר-סופר שהוא גם חובב אסטרונומיה מושבע מילדות ("אינני מדען, רק חובב אסטרונומיה ותיק. התחלתי להביט בשמים ולחשוב עליהם כשהייתי בן שלוש עשרה, בזכות חוג אסטרונומיה שנערך בבית רמז בנתניה בהדרכת דוד סמיקט. ליטשתי מראה קעורה ובניתי טלסקופ בהדרכתו".), אשר מדמה לראות בתצלום של "גלקסיות המחושים", שצולם מטלסקופ החלל הַאבל, עוּבר המקופל ברחם אמו הניבט אלינו בצילום אולטרה-סאונד; ומשם נודדת האסוציאציה, במעין תנועה יפה ופתלתלה בחלל בפני עצמה, למדרש "ויקרא רבה" אשר מבקש להבין את העובר כפוטנציאל, ואזי מדמה אותו לפנקס סגור המחכה לדברים שיכתבו בו: "מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ברכיו".

עידן צבעוני על ספרו של דרור בורשטיין ״אדם בחלל״, גיליון 11, אודות -  כתב עת למסות וביקורת ספרות

כבר שבועיים אני נתון תחת השפעתו של הספר "אדם בחלל" שכתב דרור בורשטיין ושיצא לאור לא מזמן– הרהורים של אדם הצופה בכוכבים. בדרך כלל מכנים אדם בשם "אסטרונאוט" כאשר נדמה כמרחף בעולם אחר, אדיש ומנוכר למה שמתרחש בעולמם של בני האדם על שיגיונותיהם. לדרור בורשטיין הצפייה ברחוק ביותר- בכוכבים, ובזעיר ביותר- העולם המיקרוסקופי, אינה גורמת לניכור והתרחקות אלא דווקא לראיה הומניסטית ולתובנות הנוגעות לעולם האנושי. הוא נע הלוך ושוב בין הרחוק לאין שיעור לבין הקרוב ביותר אלינו ולליבנו. ההתבוננות ביקום אינה מבטלת את הקיום האנושי אלא שמה אותו בתוך פרספקטיבות חדשות שדווקא מדגישות את פלא היותו.

יונתן פרייס על ספרו של דרור בורשטיין ״אדם בחלל״ ועל המונדיאל, בלוג ״דברים דוממים״.

״במקום לעבור לשירת הייקו או להיגמל מהכתיבה לגמרי, בורשטיין החליט לכתוב על העולם, בעצם על היקום. בספרו החדש, ׳אדם בחלל׳, הוא שואל את השאלות הגדולות ביותר בצורה היפה ביותר ודרך הסוגיות היומיומיות ביותר.״

נדב נוימן מראיין את דרור בורשטיין בטיימאאוט תל-אביב

מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. בדרום-מזרח צומחים מגדלי המגורים הענקיים, שמן הרחוב לא משגיחים בהם, ומכאן הם נראים כחומת מגורים ענקית, שאורות מהבהבים מתוכה. להביט מבעד לְטלסקופ משמעו לוותר לכמה רגעים על כל אורות העיר והעולם הזה, אורות הארץ, לטובת כמה טיפות מהקילוח המתמיד של נהרות השמַים.