אסתר פלד / הבנות של אלה שהיו שם - מבוא

אם אתם ישראלים יהודים בני חמישים ומשהו, יש סיכוי סביר שנפל בגורלכם לגדול בבית שאחד מן המבוגרים בו ־ לפחות הורה אחד ־ חווה את מלחמת העולם השנייה, או, כמו שאומרים, "היה שם". "היה שָם" הוא השֵם, הוא המסמן. הוא התמצית, שהיא בעת ובעונה אחת מרוכזת אבל גם מרומזת בלבד, ונדמה לי שירשנו את השם הזה ־ "היה שם" ־ מהורינו. זאת היתה הדרך שלהם להצביע על דבר–מה שאין מפרטים אותו באוזני מי שלא היה שם. אולי אתם זוכרים את החוויה שלכם, כשמישהו אמר משהו על אלה שהיו שם, את ההתרגשות, הסקרנות והאימה שנוכחות בתודעה, כמעט בגוף, כששתי המילים הללו, המסמן הדחוס של השואה, נהגו בסביבתכם.

הספר שאתם עומדים לקרוא עוסק בחוויה הזאת, חוויית החיים של הילדים של מי ש"היה שם". הילדים הללו הם עכשיו בני חמישים ומשהו, שישים ושבעים, ועכשיו גם לקבוצה הזאת יש מסמן, יש שם, והשם הוא "דור שני". השם הזה לא נכח בחיינו כשהיינו ילדים. לא ידענו שאנחנו בני הדור השני, ולא עלה על דעתנו שאנחנו מהווים בעצם קבוצה שאפשר לאפיין אותה כך או אחרת, שאפשר להגיד עליה משהו, להצביע על תופעות משותפות, כלומר להכליל.

לכן, כך נדמה לי, הסתובבנו לא פעם בתחושה עמוקה של חריגוּת. חשנו חריגות חסרת שם, בגלל הבית המוזר, המתחזה לנורמלי, שבתוכו גדלנו, שמתוכו יצאנו בבוקר אל החיים החברתיים שלנו, החיים שבהם משחקים ומתרוצצים ואחר כך מתבגרים ומתאהבים ואחר כך הולכים לצבא ובונים משפחה. חשנו חריגים בנוף הישראלי, כאילו אנחנו לא לגמרי שייכים, אבל גם לבית שלנו לא לגמרי השתייכנו. וכך עברו עלינו שנות הילדות וההתבגרות, לא לגמרי שייכים לבית ולא לגמרי נינוחים בחיים שמחוץ לבית, תמיד חריגים, תמיד מנסים להסתיר את החריגות. 

אדם שחש חריגות נוטה על פי רוב לייחס אותה למגבלה שלו, לאיזה אי–התאמה שהוא לוקה בו, ואז הוא חש בושה, כאילו כשל במשהו. לא היה לנו שם, ולכן לא היתה סיבה מובנת לכובד שישב בתוך הנפש, לתחושה המעיקה שקשורה במפגש האילם, החוזר על עצמו בכל פעם שהיינו שבים הביתה מבית הספר, מהתנועה, מהצבא, עם ההורים ש"היו שם", או שלא היו שם אבל איבדו שם אנשים חשובים או רבים. 

אדם עשוי מכל האנשים שעשו אותו, בעיקר מאלה שאיתם חי את שנות חייו הראשונות. הוא עשוי מהם, כלומר נושא אותם בתוכו והם מהווים חלק ממנו עצמו. דרך המודל הפשוט הזה אפשר להבין מה קורה אצל אנשים שמחזיקים בתוך נפשם אנשים חבולים, חבולים בחבלה עמוקה; מה קורה אצל מי שנושא בתוכו את האנשים המתים, אהוביהם של הוריו. אדם נושא בלבו כל חייו כאב ותחושה של חריגות המלוּוה, תמיד מלווה, בבושה. הוא סבור שהחריגות שלו היא כישלון מעשה ידיו ־ כישלון להסתגל, להיות נורמטיבי, עליז, כל מה שמכונה "נורמלי". והוא מייחס את הכישלון הזה לא רק לו עצמו אלא גם להוריו, ואז הוא כועס עליהם ומתבייש בהם. 

אני חריגה, "משהו אצלי לא בסדר", כך סברתי שנים ארוכות, וכך חשו הנשים שלקחו חלק בכתיבת הספר הזה. כולנו. תחושת החריגות, ההרגשה שהחיים החברתיים תובעים מאמץ להסתיר חלקים ניכרים מאישיותך, ולא רק מאישיותך אלא גם מחייך בתוך בית המשפחה ־ אלה הם קווים משותפים שנכחו בילדותנו ומלווים אותנו גם עכשיו. ואכן, יש הקלה משמעותית במפגש של חריגים כמונו, קבוצה גדולה של אנשים שגדלו בבית רווי בכאב, בזיכרון שהוא כה בלתי–נסבל עד שאי–אפשר לזכרו, והתביישו בבית הזה, בהוריהם ובעצמם, דור השואה ובניו ובנותיו. 

הניסיון לבודד את ההיבט הזה של חיינו ־ היותנו בני הדור השני ־ מהיבטים אחרים, כלומר להצביע על סימנים מיוחדים של "סינדרום הדור השני" אצל כל אחת ואחד מאיתנו, נידון מראש לכישלון. אכן, ישנם סימנים; אפשר להצביע עליהם, ומחקרים רבים אף עשו זאת. אצל כולנו יש, למשל, עמדה רגשית אמביוולנטית כלפי ההורים שלנו, כי מצד אחד אנחנו אוהבים אותם ומסורים להם, לעתים אף חיים בשבילם, ומצד אחר אנחנו חנוקים בתוך החמלה שלנו כלפיהם ובתוך החוב העמוק שלנו אליהם, ולכן אף כועסים עליהם. זה, כמדומני, מהווה תיאור ממצה של "סינדרום הדור שני" ככל שמדובר ביחס שלנו אל הורינו.

אבל אין ספק שעמדה מורכבת כזאת כלפי ההורים יכולה להתקיים אצל רבים שאינם בני הדור השני, וּודאי אצל אנשים שגדלו בבתים טראומטיים, כמו למשל בבתים שבהם אחד ההורים היה חולה, או נפטר, או בבתים שכולים, או בבתי מהגרים. אי–אפשר לבודד את ה"סימפטומים" של הדור השני לשואה ואי–אפשר לייחד אותם. כיוון שאני סבורה כך, אני מצהירה שאין בכוונתי לעשות זאת. אין לי היומרה להגיד "הו, מה שאנחנו עברנו הוא הנורא מכול", "דבר לא ידמה לשואה" וכיוצא באלה. הכוונה שלי פשוטה יותר, אישית יותר: אני גדלתי בבית של הורים שעברו את השואה. הייתי בודדה מאוד בילדותי, ואני סבורה שחלק מחוויית הבדידות שלי קשור לבית שגדלתי בו. במהלך חיי פגשתי נשים וגברים שחוו בדידות דומה, והבנתי שאפשר להיות פחות בודדים, שאפשר לדבר על חוויית הבדידות, על הכעס ועל החמלה ועל החריגות, וזה מקל. לכן בחרתי לערוך ספר שמדברות בו נשים אחדות בנות הדור השני. ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחרות שהן בנות הדור השני, היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד. 

זאת ועוד: שנים אחדות לפני שהוחלט על כתיבתו של הספר הזה, שקלתי לכתוב בעצמי ־ ללא שותפים ־ ספר שעוסק בזה. אלא שלא היה לי העוז לעשות זאת. מדוע נחוץ עוז כדי לכתוב על כך? משום שמדובר בטראומה מתמשכת. הכתיבה על כך משמעה כתיבתו של הנורא, והנורא מרתיע. גם עכשיו, לאחר שכתבתי את הפרק שלי שנמצא בין דפי הספר, אני מעידה: לא כתבתי הכול. את הנורא מכול, המטורף מכול, אותו לא כתבתי. ולא רק אני לא כתבתי את הנורא מכול; עוד נשים בינינו לא כתבו אותו. וכי מי לכל הרוחות ירצה לשמוע את זה, להרגיש את זה, לחשוב על זה, לדעת את זה?

ואולם נוכחותן של נשים אחרות עם "נורא מכול" משלהן הפחיתה את החשש ־ החשש שלי לפחות ־ שמא העודפות של ה"נורא מכול" תנדה אותי שוב מהחברה, כפי שחשתי בילדותי, ושוב אהיה בודדה ואילמת בגלל משהו שמחוץ לשליטתי, שנמצא אצלי בדם ואיני יכולה להוציא אותו משם. 

אני מביאה כמעט כלשונו את המכתב הקצר ששלחתי לכל אחת מהכותבות: 

שלום לכן,

ההקשר שלנו הוא מדינת ישראל 2015-2014. זוהי הקרקע שבה אנחנו נטועות, ולא במקרה. חלקנו גדל ממש כאן, חלקנו במה שמכונה "הגולה". כולנו נולדנו להורים שבתוך נשמתם נקרעה קריעה, שעברו טראומה ממושכת ששברה את נפשם. בתוך השברים שלהם גדלנו.

עכשיו אנחנו בנות חמישים ושישים. יש לנו ילדים משלנו, הקמנו משפחות. הילדים שלנו הם הדור השלישי, הדור השני שאחרי הטראומה.

יש לנו אפוא פרספקטיבה. אנחנו סוג של "זרתוסטרה" ־ לאור הצהריים עומד זרתוסטרה ומתבונן בעבר ובעתיד. אנחנו: בתווך שבין ההורים שבורי הנפש שסיימו את חייהם או שמצויים בסופם, לבין האנשים הצעירים שהולדנו אשר בונים את עולמם שלהם.

לא כל מה שאנחנו הוא "דור שני לשואה", אולם במובן מסוים כל פרט מחיינו ספוג בהיסטוריה של הורינו. יש מקום לניסיון לבודד את מה שקשור בהיותנו דור שני לטראומה לאומית ומשפחתית וסובייקטיבית, ומצד אחר אי–אפשר לבודד זאת. 

לכולנו יש דחף לומר משהו על הורינו, במובן מסוים להנציח אותם, במובן מסוים להנציח את הטראומה, לתת לה מקום, אחרי שחדלנו להתכחש לה בתוכנו. עצם התהליך הזה, של הכרה במציאותה של הטראומה הזאת בתוכנו, של ההתנסחות הסובייקטיבית שלה בתוכנו, הוא תהליך שיש מקום לכתוב עליו.

אני כשלעצמי לא הייתי במגע עם ה"דבר" הזה אלא באופן קלוש, למרות שאמי לא חסכה ממני את המגע הזה. חלף זמן עד שיכולתי לקשר בין מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים לבין "סימפטומים" של מטופל, לא כל שכן ה"סימפטומים" שלי עצמי. גם על כך אכתוב.

אנחנו בתווך שבין השואה לתקומה ועלינו להיזהר שלא ליפול אף לא לאחד משני הקצוות הללו, כלומר, להביא את הדברים ללא נימה טרגית או מלודרמטית. נקי–נקי, כמו שזה היה, בניסיון לבודד את החוויה עצמה מן המונחים השחוקים שהפכו לכינויים שלה במהלך השנים במדינת ישראל. אפשר בבת אחת לנסות להימלט מן השם הזה, "דור שני", וגם לקבל אותו, לנסות לבאר אותו לעצמנו ולכל האחרים שנושאים ולא נושאים אותו. אפשר לכתוב גם על איך זה לכתוב על זה.

אפשר לכתוב פרוזה. אפשר לכתוב "על יבש" ־ כאילו דוקומנטרי. אפשר לפזר חוויות על הנייר בלי רצף, אפשר עם. אפשר לכתוב סיפורים קצרים בזה אחר זה, אפשר לכתוב נובלה הדוקה. אפשר כרונולוגי, אפשר לא כרונולוגי. אפשר מפורש, אפשר מרומז. 

עדיין אינני יודעת כיצד אערוך את הספר. אלה החלטות שאני משאירה להמשך. דיברתי על ארבעים–חמישים עמודים, אבל אפשר פחות ואפשר יותר, זה כיוון ולא תכתיב.

סוף–סוף נכתוב את זה, מה?

אסתי

כפי שניתן להבין מתוך המכתב, ניסיתי להימנע מלכוון את הכותבות. שאיפתי היתה לאפשר ולא למנוע, להרחיב ולא לצמצם. רציתי שהכותבות יבחרו בעצמן ־ בחירה מודעת ולא מודעת ־ את ההיבטים של חייהן שנראים להן קשורים ל"דור שני" שעל אודותיהם יכתבו. עניין אותי מה יבחרו, ואם ניתן יהיה להפיק הכללה מתוך הבחירות שלהן. אני מסיימת בדברים אלה את דברי המבוא, בדיוק מאותה סיבה: רצוני לאפשר לקוראים להיכנס אל הטקסטים בלא הכוונה, בלא ידיעה מראש, כדי לאפשר קריאה "לא מודרכת", לא מתווכת, ללא המרחק שמאפשר תיווך מסוג זה.