תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.
וכך זה מתחיל:
הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".
התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."
מאנגלית: אסף שור
(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)
