אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם
08.02.2018
״התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה־20.״
אריק גלסנר כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״, 7 לילות, ידיעות אחרונות. ומנסה להבין את מקור קסמו של הסופר האוסטרי הזועם: ״מהי מהות הכוח של הספרות הזאת? אפשר לדבר על הווירטואוזיות המוזיקלית של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל כדאי לחשוב קודם כל על מהות הכישרון הספרותי כפי שהציג אותה מישל וולבק באופן קולע מפי גיבור ספרו 'כניעה': "כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה (...) ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי־אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו (...) ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת באופן מלא בספריו. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה (או לפחות אני) רוצה לפגוש.״
