22.02.2018
עמיחי שלו ב״מקור ראשון״ כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״:
להגיד על "לחטוב עצים" שהוא טוב יותר או עמוק יותר או חלש יותר משאר ספריו של תומס ברנהרד שתורגמו לעברית, ובכלל לעמת ספר אחד של ברנהרד עם משנהו – יהיה מעשה לא אחראי. תומס ברנהרד, הסופר האוסטרי שמת ב־1989 והותיר אחריו 13 רומנים ועוד מחזות ונובלות, הוא תופעה ספרותית ייחודית. דומה כי כל ספריו הם בעצם יצירה ריבוזומית אחת גדולה, ואם אהבת את "ילד" או "מרתף", כלומר אהבת בכל נפשך ונשמתך, סביר להניח שתאהב כך את ספריו האחרים. וזאת בדיוק מאותה הסיבה, שהם בעצם מעין אותה יצירה. לכן להמליץ בפני אוהביו על עוד כותר שלו שיצא בעברית יהיה אלמנטרי מדי.
מתוך הנחה שיש ציבור קוראים שמראש פסל את ספריו, מסיבותיו הוא, מוצדקות ככל שיהיו – פטפטן שלא מספר סיפור ליניארי וחוזר שוב ושוב על מה שהוא כותב; מיזנטרופ אובססיבי שראוי היה לחיות בצינוק קיומי – דומה שכל ביקורת תהא מכוונת עבור "קולות ספרותיים צפים", כלומר עבור אלו שטרם ביצעו את הסלקציה המכוננת. אלה אולי עדיין תוהים איך לעכל את היציקות הספרותיות הרפטטיביות הללו, ואולי, כמו כל אנומליה ספרותית, הם רק צריכים מעין מפתח סול קריאתי, כי לפני שקוראים בברנהרד צריך לסנכרן את מערך הציפיות מחדש. כלומר, אם פוצחים בקריאה מתוך הנחה שמדובר בספר שצריך לשפוט לפי קריטריונים ביקורתיים קונפורמיים, כמו למשל עלילה או דמויות – מפח הנפש עלול לקרות כבר בעמודים הראשונים.
ולפני כן, חשוב לדעת, כניסה לתוך עולמו המיזנטרופי, האובססיבי, המצחיק והעצוב של ברנהרד היא כניסה לתוך טריטוריה טקסטואלית ייחודית. היא מרגישה כמו כניסה לתוך אגודה כמעט סודית (ודרור בורשטיין חשף טפח תחושתי מכך בספרו "הרוצחים"), מעין מועדון מפוקפק ופלאי, שלא זקוק כלל להחצנה, מותג או טקס עבור הדבר שמכונן אותו, אלא פשוט להיות בו, ובמידת מה להרגיש בר מזל, כי מי שנהנה מכתיבתו של ברנהרד הוא בר מזל.
https://www.makorrishon.co.il/judaism/22063/
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
08.03.2025
לרגל יום זכויות האישה הבינלאומי, הנה ההקדמה של ״כלכלה בגרוש״, ספרה הקלאסי של ברברה ארנרייך (1941-2022) שיצא בבבל ב-2004. בספר זה מתעדת ארנרייך את מחקרה האישי שבו היא מנסה לברר כיצד נראה החלום האמריקאי מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה.
וכך זה מתחיל:
הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לפהם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית ? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבעה מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או $7 לשעה ? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו : "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן. אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה".
התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה ; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי. לפרק זמן לא קצר. והוא אמר מילה אחת : "את ."
מאנגלית: אסף שור
(photo: By David Shankbone - David Shankbone (own work), CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1753581)
07.03.2025
לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן. לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן. הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא. לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
07.03.2025
״אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק–עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.״
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
בבל חוגגת שלושים ואתם זוכים בשלושים אחוז הנחה! ולא צריך לעשות כלום - ההנחה היא אוטומטית.